ריאליטי

תכניות מציאות: ההגדרה הרווחת ל"תכניות מציאות" היא תכניות המציגות משתתפים שהם בני אדם אמיתיים, בעת שהם חווים אירועים מתוכננים . בשל המגוון הרחב של תת-ז'אנרים, יש קושי מובנה בהגדרה אחת גורפת לתכניות המציאות. עם זאת, אפשר לאפיין תכניות אלה לפי מאפיינים קבועים של מרבית התכניות בסוגה: המשתתפים הם "אנשים פשוטים", המגלמים את עצמם, לעתים לצד ידוענים ו"כוכבים". רובן מבוססות על תחרות שבסופה מוענק לזוכה פרס: סכום כספי נכבד, מכונית, דירה, חוזה דוגמנות או מעמד של "שגריר" בחו"ל, הצעת נישואים או טיפולי אסתטיקה יקרי ערך, הכול בהתאם לתוכן הריאליטי. בתכניות המציאות אין תסריט קבוע מראש, והעלילה תלויה בהתנהגותם ובהתנהלותם של משתתפי הריאליטי. לפחות חלק מהתכנים מצולם מחוץ לאולפן: בסביבת המגורים של המשתתף, במקום עבודתו או באזור הבילויים שלו, האירועים בתכנית מוצגים בהקשר עלילתי, והתכלית העיקרית של תכניות המציאות היא לבדר את הצופים.

תת-סוגות של תכניות מציאות: (1) תכניות מבוססות הפקה ומשתתפים – תכניות המכוּנות גם תכניות אוטרקיות, מכיוון שהן מספקות את צורכיהן באופן עצמאי, ואינן תלויות בגורמים חיצוניים כגון קהל הצופים בבית. תכניות לדוגמה הן "הישרדות", "הרווק", "מאסטר שף" או "הדוגמניות". ההפקה והמשתתפים הנבחרים על ידי ההפקה הם המנוע העיקרי מאחורי ההדחות וההתקדמות בתכנית. הצופים אמנם ממלאים תפקיד מסוים בתכניות אלו, כגון "הצלה" של אחד המתמודדים, אך אין מדובר בתפקיד מרכזי; (2) תכניות מבוססות טקסט (תכניות פוטג') – דוגמת "שוטרים" (Cops), הבנויות על תפקיד פסיבי יותר של ההפקה, ובעיקר עריכה של קטעים מצולמים המגיעים ממצלמות מעקב, ממצלמות נסתרות, ממצלמות ביתיות, או משעות צילום ארוכות של צוותים המתלווים למקצוענים, בעיקר צוותי הצלה, בשגרת היום-יום שלהם; (3) תכניות מבוססות קהל (אינטראקטיביוֹת), דוגמת פורמט איידול (Idol) ותכניות תחרות כישרונות נוספות, שהקהל בהן ממלא תפקיד מרכזי בהדחות ובקידום מועמדים משלב לשלב בתחרות שבמרכז העונה כולה. תכניות אלו משודרות במקרים רבים בשידור ישיר בפני קהל באולפן, המגיב לשידור ולמתרחש על הבמה, ותגובותיו הן חלק חשוב מהתכנית. לקהל באולפן תרומה חשובה עבור המשתתפים, המנחים וההפקה בכללותה, בהמרצת הצופים בבית להשתתפות פעילה בתכנית.

סודות ההצלחה של תכניות הריאליטי: (1) מציאות ובדיון – תכניות טלוויזיה מסוגות שונות זוכות להצלחה בזכות יכולתן לשקף מציאות ולקרב את הצופה אל המציאות; (2) חדשנות – יש בסוגת הריאליטי רכיבים רבים של חידוש והפתעה. אמנם זה כשלעצמו אינו תוכן טלוויזיוני חדש, אך הוא "הסתעף" לכיוונים חדשים, והסוגה לבשה פנים חדשות שמרתקות את ההמונים; (3) מציצנות – קלוורט (Calvert, 2000) משייך את תכניות הריאליטי לתופעה כללית יותר של "מציצנות מתוּוכת". ההצצה לפרטיותם של אחרים מסקרנת רבים מאתנו, אך מלווה באופן טבעי בתחושת אי-נעימות. על פי קלוורט, "מציצנות מתוּוכת" היא צריכת מידע על חייהם האמיתיים לכאורה של אחרים, הכרוכה לעתים בחדירה לפרטיותם, באופן חד-צדדי, בדרך כלל למטרות בידור, באמצעות התקשורת. המציצנות המתווכת חוסכת מאתנו את אי-הנעימות ומאפשרת גישה קלה לפינות הפרטיות והאינטימיות ביותר; (4) ההפקה והייצוא – מנקודת ראותה של מערכת ההפקה, עלותן של תכניות מציאות היא מהנמוכות, והן אינן כרוכות בהשקעה כספית עתירת סיכון, שכן הרווחים מובטחים בזכות רייטינג גבוה. הן קלות להפקה, ומעבר לזה הן נוחות מאוד להפצה ולייצוא לשווקים עולמיים, ואפשר למכור את התכניות עצמן, את הפורמט או את הרעיון לזכיינים אחרים או למדינות אחרות; (5) אשליית ההשתתפות הדמוקרטית – הצופים יכולים לקדם או להדיח מתמודדים ולהשפיע על השבת מועמדים מודחים, וכל זאת בקלות יחסית: הם יכולים להצביע באמצעות מסרון, ביישומון (אפליקציה) או באתר האינטרנט. לכאורה הכוח בידי הקהל לקבוע את המשך העלילה ואף להחליט מיהם המנצחים ומי המפסידים, המעורבות בצפייה ואף ההנאה ממנה גוברות, ובתוך כך מתעצמת תחושת ההזדהות של הצופים.

גישת השימושים והסיפוקים: גישה זו (כ"ץ וגורביץ', 1974) מניחה שבחירת הצופה במה לצפות מונעת מצרכים בכמה היבטים: (1) צרכים אסקפיסטיים – הסחה, בריחה מהשגרה, הפגת מתחים, הדחקת צרות והשכחת בעיות; (2) צרכים חברתיים – הצפייה מספקת אמצעי להתחברות עם אחרים ופלטפורמה ליחסים אישיים ולהתערות חברתית. זאת לצד התפתחות יחסים פארא-חברתיים עם הדמויות בריאליטי; (3) צרכים רגשיים – זהות אישית, פיתוח הכרה עצמית, חיזוק ההערכה העצמית; (4) צרכים קוגניטיביים – הצפייה מספקת את יצר הסקרנות השכלתני של הצופה. הוא עוקב אחר הדמויות וההתרחשויות וסקרן לדעת מה מתפתח ועל מה מדברים "כולם".

קהל פעיל (אקטיבי): מושג הנגזר מהגישה התרבותית של חוקר התקשורת הול. הנמען הוא אקטיבי, מתמודד עם התקשורת ואינו מופעל על ידה. הקהל מגיב לתכנים, מנסה לשנות אותם וכך מעניק פרשנות ועשוי להשפיע על הטקסט התקשורתי הבא. פעילות הקהל יכולה להתבטא במבחר דרכים: כתיבת מכתבים למערכת, תגובה בבלוגים. הקהל האקטיבי הוא "בררן", כלומר בוחר במודע לאילו תכנים הוא מעוניין או אינו מעוניין להיחשף, ועושה שימוש מושכל בשלט שבידו. קהל אקטיבי זה הוא גם קהל מפרש: צורך מסרים תקשורתיים ומנהל משא ומתן עם התכנים, לאו דווקא בדרך שהמוען התכוון אליה מראש.

קהל סביל: גם מושג זה נגזר מהגישה התרבותית של הול, ונועד להגדיר סוג של קהל המצוי בקוטב המנוגד לקהל הפעיל.

טקסט פתוח: מכוון לקבוצה גדולה של צופים, נתון לקשת רחבה של פרשנויות ומאפשר סוגי קריאה רבים, בהתאם למטען התרבותי והאסוציאטיבי של כל נמען. לדוגמה, סוד ההצלחה של מדונה טמון בין השאר בעובדה ששיריה נתונים למנעד רחב של פרשנויות ("Like a prayer", "Papa don't preach" ואחרים).

טקסט סגור: מסר המיועד לקבוצה מסוימת, ואינו נתון לפרשנויות. מאפשר פחות סוגי קריאה ולעתים אינטראקציה מורכבת. ככל שהמסר סגור יותר, כך צפוי שיובן באורח חד-משמעית בקרב הנמענים.

"עולם כיס": סביבה מובנית, מנותקת ממציאות החיים היום-יומיים של המשתתפים ומלאכותית במידת-מה. תכניות ריאליטי המבוססות הפקה ומשתתפים מתקיימות ב"עולם כיס" ומאפשרות לעתים קרובות לחשוף את הזהות הפנימית של המשתתף, תוך נטרול השפעות סביבתיות.

פּוֹלִיסֶמִיּוֹת: חוקר התקשורת ג'ון פִיסְק (Fiske) פיתח תפיסה פוליסמית ביחס לתכני התקשורת, והוא מציב אותה כנגד הגישה ההגמונית, המתאפיינת בהבניה חד-צדדית של המשמעות בהתאם לאינטרסים של האידאולוגיה השלטת. פיסק מעביר אל הנמען את האחריות לפענוח המסרים המוצפנים בטקסט. טענתו העיקרית היא שכשם שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי, כך קהל הצופים הוא פלורליסטי ומורכב ממגוון קבוצות ותת-תרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ריבוי המשמעויות המובלעות בטקסט מאפשר לקשת רחבה יחסית של קבוצות חברתיות להעניק לטקסט משמעויות, כל קבוצה על פי דרכה. כך מבטיח הטקסט את הפופולריות שלו בקרב ציבור רחב של נמענים.

רב-תרבותיות: מושג המציין דיאלוג, כבוד הדדי, קבלת השונה, סובלנות ויצירת מכנה משותף עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות. חברה המדגישה את השונות בין הפרטים המרכיבים אותה אף מחזקת את יסודותיה. גישה זו אינה מטשטשת את ההבדלים בין הזהויות השונות בחברה, אלא להפך: מדגישה את הריבוי כמרכיב יסודי ומעצים של החברה. הגישה הרב-תרבותית מתנגדת לתפיסה של היררכיה תרבותית, כלומר תרבות "עליונה ומועדפת" לעומת תרבות "נחותה", אלא מעדיפה מטיבה תרבות מגוונת שאינה אחידה.

ייצוג: דימוי המבקש לשקף או לשחזר בטקסט דבר-מה מן העולם האמיתי. הייצוג הוא תמיד תוצר של יוצרי הטקסט ומתווך על ידי המדיום שבו הוא מועבר. על כן, הייצוג הוא מטיבו פשטני ומוגבל לעומת המציאות. תוצרי התקשורת הם נדבך חשוב בעולם הסימבולי, יחד עם תוצרי עולם הספרות, לדוגמה. בעולם הסימבולי משתקף העולם הריאלי, אך הוא תמיד רק ייצוג מסוים של המציאות ולא המציאות עצמה. כדי לשקף את המציאות משתמשת התקשורת בסמלים – סימנים מילוליים, חזותיים וקוליים – ויוצרי הטקסט, המפיקים, בוחרים באילו סמלים להשתמש, כיצד להשתמש בהם, ובאיזה מדיום. סוגיית הייצוג עולה גם בעניין ייצוגן המצומצם של קבוצות מוחלשות בחברה, וההקשר השלילי שייצוגן מזוהה עמו. מכאן ברור כי תהליך הבחירה הנתון בידי גופי התקשורת הוא תהליך פוליטי שבכוחו להשפיע על דעת הקהל ועל ציבורים שלמים. כבכל תוצר של המדיה, גם תהליך זה, העוסק בבחירת הייצוגים, בהקשרים של "מי", "מה" ו"איך", כרוך בהבניה חברתית של המציאות.

הדרה: דחיקה לשוליים, הוצאה מהכלל. הרחקת בני אדם או מגזרים שלמים מהחברה הכללית במבחר דרכים. אמצעי תקשורת ההמונים מדירים חלקים נכבדים מהציבור מהמרחב התקשורתי.